טקס בר מצווה

בר מצווה הוא כינוי לנער בן שלוש עשרה שנים ויום אחד, אשר לפי מסורת חז”ל נהיה חייב במצוות התורה. אף על פי שגיל 13 הוא הגיל המחייב במצוות בר מצווה , הרי שההורים מחוייבים בחינוך ילדיהם למצוות כבר מגיל חינוך (בין 4 ל-9, תלוי במצווה). מאידך, לפי התורה הנער איננו בר עונשין עד גיל 20. המקור לחשיבותו של גיל 13 דוקא אינו מצויין בתורה והוא מופיע לראשונה במסכת אבות: “בן שלש-עשרה למצוות”. חז”ל העריכו שזהו הגיל המתאים ביותר לציין את המעבר מילדות לבגרות, בהתאם לשינויים הנפשיים והגופנייים שעובר הנער בתקופה זו. עוד מלפני דורות רבים נהגו בקהילות ישראל השונות לציין את גיל 13 בטקס בר מצווה בו עולה הנער לראשונה בחייו לקרוא ולברך בתורה, ובו הוא גם מניח תפילין ומברך עליהם בפעם הראשונה. עם הזמן הפך פופולרי המנהג לזרוק על הנער בשעה זו סוכריות ושקדים. כיום מקובל לציין את בר המצוה בשני טקסים שונים: טקס הנחת תפילין ביום חול, בדרך כלל שני או חמישי (או ראשי חודשים וחנוכה), ועלייה לתורה בשבת, שעל שום כך נקראת “שבת חתן”. העליה לתורה בשבת חשובה פחות מטקס הנחת התפילין ולכן יש המציינים רק טקס בר המצווה ביום חול ולא בשבת. את תאריך העליה לתורה קובעים על פי יום ההולדת העברי של הנער. בשבת הראשונה שחלה לאחר יום ההולדת מתקיים טקס העליה לתורה, וביום שני או חמישי הקרוב ביותר לתאריך זה מציינים את הנחת התפילין. הנער קורא במעמד זה קטע מפרשת השבוע. בקהילות האשכנזים מקובל לתת לחתן בר-מצוה את קריאת ה”מפטיר” וה”הפטרה”, ובעדות המזרח קורא הנער קטע מן הפרשה – לרוב “שלישי” או”שישי”. רבים מעם ישראל מציינים את הבר-מצוה על יד הכותל המערבי, שריד בית המקדש בירושלים, בימי שני וחמישי. לקביעת התאריך של מסיבת בר מצווה אין כל קשר עם יום הלידה וניתן לקיים זאת בכל זמן, אולם רבים מעדיפים לחגוג לאחר שהנער עולה לתורה בכדי להדגיש את חשיבות הערך הדתי של בר מצוה.